כל הזכויות שמורות ליעקב זלכה "עופנוי"
מנדרין
האורך הממוצע של המנדרין הוא 43-51 ס"מ. מוטת הכנפיים 22.1-22.6 ס"מ. יש להם זנב באורך 10.2-10.4 ס"מ ואורך המקור הממוצע הוא 27.9 מ"מ.
המנדרין הזכר, הוא היפה מבין הברווזים. הנקיבה היא פחות צבעונית מהזכר. הצבע שלה נע מאפור ולבן לחום וחום ירקרק. הנקיבה דומה מאוד לנקיבת הקרולין, ונבדלת ממנה בפס הלבן סביב העיין. הוא צר בהרבה מהפס סביב עיני הקרולין, שהיא קצרה יותר ומגושמת בגופה. הצעירים דומים יותר לאם, אך לזכרים הצעירים מקור ורדרד.
בתקופת הנשירה, כאשר המנדרין משיר את נוצותיו, הזכר דומה לנקיבה, אך יש אפשרות להבחין בין המינים, לפי מקורו האדום של הזכר.
תפוצה ואזורי מחייה: מקורו של המנדרין בסין, אך הוא נפוץ בכל מקום, בו יש לו תנאי מחייה מתאימים. תפוצתם מצפון מזרח רוסיה, צפון מזרח סין, יפן, דרום אנגליה וסיביר.
המנדרינים הובאו למערב לצורך גידול, ואפשר למצוא אותם בגני חיות ברחבי העולם.
בתקופת הנדידה שלהם, הם עוברים מסין, יפן, מנצ'וריה וקוריאה הצפונית למרכז ודרום האיים, מזרחית לים של יפן. המנדרינים מעדיפים לחיות באזורים מיוערים בסמוך למקורות מיים, שיש בהם הרבה עצים עם נקיקים, המשמשים להם לקינון. הם מעדיפים אזורי הרים עם מעינות, ויערות.
התנהגות: המנדרין ניזון תוך כדי הכנסת ראשו למיים רדודים. שעות האכילה שלהם הם גם ביום ובם בלילה, אך בשעות היום, הם מבלים רוב זמנם, באזורים מוצלים.
הזכרים מפגינים מלחמות חיזור אגרסיביים על הנקיבות. הם גם בין היחידים בין הברווזים, אשר שומרים על הנקיבה והאפרוחים, עד שהאפרוחים מסוגלים לעוף. המנדרינים הם בעלי חיי חברה פעילים, אך לעיתים, נלחמים הזכרים באופן ספונטני זה עם זה.
עונת החיזור מתחילה בחורף, ומלווה בהתנהגות מורכבת, כמו תנועות נענוע של הגוף. הנקיבה היא שבוחרת את בן זוגה. אם שני בני הזוג חיים ביחד שתי עונות קינון, הם ימשיכו כך, עד למותם. בגלל המסירות שלהם זה לזו, הם נחשבים בסין וביפן כסמל לאהבה, שמחה ונאמנות עד למוות.
תקופת ההשרה שלהם מתחילה בראשית הקייץ, ומסתיימת לקראת סוף ספטמבר. במשך תקופת ההשרה, הם מחפשים מסתור במקומות מיוערים או אזורים עם שיחים צפופים. תקופת ההשרה של הנקיבה נקבעת לפי מצבה באותה תקופה: אם היא דוגרת, תקופת ההשרה שלה מתעכבת. למזלם, הזכרים מאבדים את צבעם, וזה מהווה הסוואה והגנה מפני אויביהם.
תזונה: מזונם של המנדרינים מורכב מזרעים, מאצטרובלים, מגרעינים, מצמחי מיים, מחלזונות יבשה ומדגים. המזון הוא תקופתי: בחורף האיצטרובלים והגרעינים, הם האהובים עליהם, ואילו באביב, הם מעדיפים לאכול חרקים, חלזונות, דגים וירק. בחודשי הקייץ הם ניזונים מתולעים, מחגבים, מדגים קטנים, מצפרדעים ומנחשים קטנים.
רבייה וגידול: הקינון נעשה בנקיקים בגזעי העצים, הנמצאים בדרך כלל מעל למיים. הקן תחום בפלומה, ובכל תטולה 8-10 ביצים. גודל הביצה: 56X42 מ"מ וצבעה נע מכתום מבריק לשנהב. הנקיבה מכסה בנוצות את הקן, בשעה שהיא אוכלת או נחה. היא אם מגוננת גם לביצים וגם לאפרוחים. האם מושכת את האויבים הרחק מן הקן. הזכר איננו משתתף בדגירה, הנמשכת כ-30 יום. כאשר האפרוחים בוקעים מן הביצים, הם נעים באופן אינסטנקטיבי אחרי האם, והם קופצים לאדמה מן הקן. באופן מפתיע, הם נוחתים על הקרקע בלא פגע. קשה להבחין באפרוחים, שזה עתה בקעו, מאחר והאם מאוד מגוננת. כאשר האפרוחים אוכלים, האם שומרת עליהם, במרחק קטן מהם. אם היא חשה בסכנה, היא תוביל את האפרוחים למחסה. הם צוללים מתחת לפני המיים ושוחים, עד שהם מגיעים למחסה בתוך עשבייה גבוהה, על שפת הנהר. אם האוייב עדיין נמצא בסביבה, הנקיבה מתנהגת כעוף פצוע, כדי להרחיק את האוייב מהאפרוחים. בדרך כלל, האפרוחים מסוגלים לעוף עם החל עונת הנדידה.
למרות אופיים המגונן של ההורים, מעל למחצית מהאפרוחים, אינה שורדת את השבועיים הראשונים לחייהם.
המנדרין הזכר, הוא היפה מבין הברווזים. הנקיבה היא פחות צבעונית מהזכר. הצבע שלה נע מאפור ולבן לחום וחום ירקרק. הנקיבה דומה מאוד לנקיבת הקרולין, ונבדלת ממנה בפס הלבן סביב העיין. הוא צר בהרבה מהפס סביב עיני הקרולין, שהיא קצרה יותר ומגושמת בגופה. הצעירים דומים יותר לאם, אך לזכרים הצעירים מקור ורדרד.
בתקופת הנשירה, כאשר המנדרין משיר את נוצותיו, הזכר דומה לנקיבה, אך יש אפשרות להבחין בין המינים, לפי מקורו האדום של הזכר.
תפוצה ואזורי מחייה: מקורו של המנדרין בסין, אך הוא נפוץ בכל מקום, בו יש לו תנאי מחייה מתאימים. תפוצתם מצפון מזרח רוסיה, צפון מזרח סין, יפן, דרום אנגליה וסיביר.
המנדרינים הובאו למערב לצורך גידול, ואפשר למצוא אותם בגני חיות ברחבי העולם.
בתקופת הנדידה שלהם, הם עוברים מסין, יפן, מנצ'וריה וקוריאה הצפונית למרכז ודרום האיים, מזרחית לים של יפן. המנדרינים מעדיפים לחיות באזורים מיוערים בסמוך למקורות מיים, שיש בהם הרבה עצים עם נקיקים, המשמשים להם לקינון. הם מעדיפים אזורי הרים עם מעינות, ויערות.
התנהגות: המנדרין ניזון תוך כדי הכנסת ראשו למיים רדודים. שעות האכילה שלהם הם גם ביום ובם בלילה, אך בשעות היום, הם מבלים רוב זמנם, באזורים מוצלים.
הזכרים מפגינים מלחמות חיזור אגרסיביים על הנקיבות. הם גם בין היחידים בין הברווזים, אשר שומרים על הנקיבה והאפרוחים, עד שהאפרוחים מסוגלים לעוף. המנדרינים הם בעלי חיי חברה פעילים, אך לעיתים, נלחמים הזכרים באופן ספונטני זה עם זה.
עונת החיזור מתחילה בחורף, ומלווה בהתנהגות מורכבת, כמו תנועות נענוע של הגוף. הנקיבה היא שבוחרת את בן זוגה. אם שני בני הזוג חיים ביחד שתי עונות קינון, הם ימשיכו כך, עד למותם. בגלל המסירות שלהם זה לזו, הם נחשבים בסין וביפן כסמל לאהבה, שמחה ונאמנות עד למוות.
תקופת ההשרה שלהם מתחילה בראשית הקייץ, ומסתיימת לקראת סוף ספטמבר. במשך תקופת ההשרה, הם מחפשים מסתור במקומות מיוערים או אזורים עם שיחים צפופים. תקופת ההשרה של הנקיבה נקבעת לפי מצבה באותה תקופה: אם היא דוגרת, תקופת ההשרה שלה מתעכבת. למזלם, הזכרים מאבדים את צבעם, וזה מהווה הסוואה והגנה מפני אויביהם.
תזונה: מזונם של המנדרינים מורכב מזרעים, מאצטרובלים, מגרעינים, מצמחי מיים, מחלזונות יבשה ומדגים. המזון הוא תקופתי: בחורף האיצטרובלים והגרעינים, הם האהובים עליהם, ואילו באביב, הם מעדיפים לאכול חרקים, חלזונות, דגים וירק. בחודשי הקייץ הם ניזונים מתולעים, מחגבים, מדגים קטנים, מצפרדעים ומנחשים קטנים.
רבייה וגידול: הקינון נעשה בנקיקים בגזעי העצים, הנמצאים בדרך כלל מעל למיים. הקן תחום בפלומה, ובכל תטולה 8-10 ביצים. גודל הביצה: 56X42 מ"מ וצבעה נע מכתום מבריק לשנהב. הנקיבה מכסה בנוצות את הקן, בשעה שהיא אוכלת או נחה. היא אם מגוננת גם לביצים וגם לאפרוחים. האם מושכת את האויבים הרחק מן הקן. הזכר איננו משתתף בדגירה, הנמשכת כ-30 יום. כאשר האפרוחים בוקעים מן הביצים, הם נעים באופן אינסטנקטיבי אחרי האם, והם קופצים לאדמה מן הקן. באופן מפתיע, הם נוחתים על הקרקע בלא פגע. קשה להבחין באפרוחים, שזה עתה בקעו, מאחר והאם מאוד מגוננת. כאשר האפרוחים אוכלים, האם שומרת עליהם, במרחק קטן מהם. אם היא חשה בסכנה, היא תוביל את האפרוחים למחסה. הם צוללים מתחת לפני המיים ושוחים, עד שהם מגיעים למחסה בתוך עשבייה גבוהה, על שפת הנהר. אם האוייב עדיין נמצא בסביבה, הנקיבה מתנהגת כעוף פצוע, כדי להרחיק את האוייב מהאפרוחים. בדרך כלל, האפרוחים מסוגלים לעוף עם החל עונת הנדידה.
למרות אופיים המגונן של ההורים, מעל למחצית מהאפרוחים, אינה שורדת את השבועיים הראשונים לחייהם.